עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
If you care about equality, you are a feminist. I'm sorry to tell you, but you are. -Emma Watson
חברים
edyalea lsivanשיפוצניקיתYN71The dark
SeaJoyIM ALDo what I wantGhost DogZipperssomeone
נושאים

אהבה נכזבת

01/04/2018 23:59
פמיניסטית
אישי
מה נסגר איתי? למה אני רוצה אותו שוב פתאום? גם בהתחלה זה לא היה ברור. הוא נתן לי את כל הסימנים. ממש את כולם. לא היה ספק אצלי, אצלו ואצל החברים שלנו, שיש משהו בינינו. אבל שום דבר אף פעם לא קרה. לא אגו, אלא ביישנות. ספק מסוים. חוסר ביטחון של שנינו, אולי הוא/היא לא מרגיש/ה את אותו הדבר? רק הערות מצד החברים, "זה ברור שאת אוהבת אותו, זה ברור שאתה בקטע שלה, אתם כל כך מתאימים, מתי תהיו ביחד" וכל שאר ההערות בסגנון. ותמיד כשנשאלנו בנוכחות שנינו את השאלה "את/ה רוצה אותו/אותה?" שנינו תמיד התחמקנו בדרכים שונות. אף אחד לא רצה להודות. אף אחד מאיתנו לא היה אמיץ מספיק כדי לדבר ראשון, ושנינו נתנו למשהו שהיה יכול להיות מופלא לחמוק לנו בין הידיים. 
בהתחלה, ממש בהתחלה, אני בכלל לא רציתי אותו. בקושי היינו ידידים. ישבתי מאחוריו בכיתה וראיתי שהוא רושם על דף: אני אוהב את... השם שלי. מה? איך זה יכול להיות? איך בחור מקובל, מגניב וחתיך רוצה אותי? אבל התחלתי לשים לב ליותר דברים. חברים שלו מציקים לו כשאני בסביבה. נגיעות וניסיונות לדבר איתי. פיתחתי הדדיות. זה קורה לי תמיד. לא משנה מי יאהב אותי, אני תמיד אפתח מעין הדדיות לבסוף, כי אני נואשת להרגשה כזו מצד מישהו, משום שמעולם לא חוויתי את זה. כולן מסביבי בזוגיות, מאוהבות ומאושרות, וכל כך רציתי גם. חפצתי וחשקתי בזה כל כך. אחרי שנתיים כמעט של הצקות מצד החברים, חוסר נעימות שלנו אחד מהשני וחוסר תקשורת על העניין, היה לנו מפגש חברתי, ושוב, כמו תמיד הוא נשאל את השאלה, ואז הוא אמר את המשפט ששבר אותי. המשפט שגרם לי להתעורר. הוא אמר: "אתם לא חושבים שאם הייתי רוצה אותה כבר הייתי עושה משהו עם זה?" זה הכה בי כמו ברק. כאילו, פאק. נכון. למה אני הולכת סחור סחור? הוא ללא כל ספק לא עושה בפועל שום דבר על מנת להיות איתי, וקצת עברנו את הגיל של אהבה אפלטונית. אז למה אני משאירה את עצמי בתהיות אינסופיות ולילות חסרי שינה על מה הוא חושב? עושה? למה? אין לי כל צורך בזה. זה לקח מעט זמן. הרי גרמתי לעצמי להתאהב בו (זו לא הייתה משימה כ"כ קשה, הוא ממש חמוד), אבל אני אצא מזה. ויצאתי.
נהיינו ידידים ממש טובים, מדברים כמעט כל יום, יוצאים לבלות עם חברים. וחשבתי שהכל בסדר. חשבתי שהדחקתי את כל הרגשות והמחשבות הרומנטיות עליו. אבל איכשהו תמיד אמרתי לעצמי, אמנם אני כבר לא אוהבת אותו, אבל אם הוא ייזום משהו, אני אלך על זה. במשך שנתיים אחרי שיצאתי מזה, לא הפסקתי לתהות. לא הפסקתי לקוות. פשוט תקווה מודחקת. שמורה במגירה. היינו בכיתות שונות, והוא, מעצם היותו מגניב, מקובל וחתיך, השיג הרבה ידידות חדשות. מיותר לציין שלא חיבבתי אותן כל כך. הצורה שהן נמרחו עליו. היו בחברתו. אך לא ייחסתי לזה חשיבות רומנטית. אני רכושנית כלפי כל החברים שלי (תרגישו חופשי לשפוט, לא אכפת לי, אלו בעיות מן העבר שעדיין קיימות אצלי), וגם הרגשתי שהוא קרוב אליי יותר מאשר אליהן, אז אמרתי, קרמה תעשה את שלה. פחות מחודש אחר תחילת השנה הוא הגיע אליי נלהב עם בשורה חדשה. יש לו חברה. מעיר אחרת. גוף פצצה. ואני חייכתי ואמרתי מזל טוב, והוא סיפר לי איך הם נהיו ביחד וכל שאר השטויות. אני ניסיתי להקשיב, לחייך, ולא להתפוצץ. לשכנע את עצמי שלא אכפת לי. למה שיהיה לך אכפת? את לא חושבת עליו בצורה הזאת כבר שנתיים וחצי! מה נסגר איתך פתאום? היכן שהוא בלב שלי קיוויתי שיום אחד הוא פשוט יתוודה על אהבתו כלפיי, והכל יהיה מעולה. מה פתאום אתה משיג לעצמך חברה? באיזה קטע? מה הולך פה? אבל לא יכולתי להגיד כלום. 
במהלך חצי שנה הייתי צריכה להקשיב כמעט כל יום בשבוע על כמה שהוא אוהב אותה, וכמה כיף לו איתה, ובאמת שניסיתי להיות שם בשבילו, לעזור, כי אחרי הכל, אני רק ידידה. פגשנו אותה, ונורא קשה לשנוא מישהי ממש נחמדה. מכירים את הסוג הזה של אנשים? שאתה אוהב לשנוא כי הם פשוט כל כך מושלמים? כאילו באמת. כמה 'מושלמת' את יכולה להיות? איפה השריטה? בעיניי היא די משעממת. ושוב, לא יכולה להגיד לו כלום. 
ועכשיו, הם חצי שנה ביחד, מאושרים מתמיד, ואני אוכלת את עצמי מבפנים. איפה טעיתי? הוא אהב אותי. אני בטוחה בזה. אולי הייתי צריכה לעשות משהו, אבל את זה אפשר להגיד גם עליו. למה אני המשכתי לאהוב והוא המשיך הלאה? אני גם צריכה להמשיך הלאה. המשכתי הלאה. אבל לא ב100%. אני לא יודעת איך לתת לאנשים ללכת. בעיקר לא עם כאלה סיכויים. התקווה היחידה שלי היא שנהיה פרינדס וויף בניפיטס , ואז כמו כל סרט, זה פשוט יתגלגל למערכת יחסים. הלוואי שהייתי חיה בסרט. שם תמיד יש סוף טוב.


אז מה אתם חושבים? אני הולכת לכתוב בזמן הקרוב קצת יותר דברים אישיים מהחיים ופחות אקטואליה (היא עדיין תימצא, רק פחות) רוב הסיפורים שלי יהיו מתקופת התיכון (הזמנים היפים יותר שלי) תקופה בה הייתי נערה מהורהרת ונזקקת לאהבה, רומנטי לא? כדי להיות רלוונטית מבחינת תחביר אני אכתוב את זה בזמן הווה אבל דעו שהסיפורים שאני מביאה הם מהעבר, ואמיתיים. 

שלכם, פמיניסטית 
edya
על מנת לכתוב תגובה יש להתחבר לאתר, או אם אינכם עדיין רשומים הרשמו בחינם.